אפרת לקט – אמא מאמנת

אלה היו 24 שעות קשות.

assaf — Mon, 01 Mar 2021 13:19:36 +0000

אלה היו 24 שעות קשות.

בכל שיעור הרגשתי את הגולה בגרון,
ובכל פעם מצד אחד הייתי סקרנית
ומצד שני לא מסוגלת לשמוע.

המרצה דור הררי היה מעולה,
הכיסאות נוחים,
החברה משובחת,
והתוכן, הו התוכן,
הוא כרסם בי בכל שיעור עוד קצת.

אם הייתי צריכה סיבה נוספת
וחיזוק משמעותי
לסיבה שבחרתי לדבר רק לאימהות
בא הקורס הזה,
העמיק והרחיב עוד ויותר את ההסבר שלי,
הרבה מהפתולוגיות קשורות קשר ישיר אלינו,
האימהות.

הנפש שלנו כל כך עדינה ופגיעה,
ושל הילדים שלנו עוד קצת יותר,
ולפעמים באינטואיציה טובה וחושים מחודדים,
אנחנו באמת עושות הכי טוב שאנחנו יכולות,
באמת באמת,
אבל אינטואיציה מעולה ככל שתהיה,
היא לא מספיקה.

לפעמים האינטואיציה שלנו היא זו שיוצרת
קרקע פוריה להתנהגות קשה של ילד,
קשה כי היא קשה לנו, ההורים,
קשה לסביבה שלו,
וקשה, הכי קשה, לילד עצמו.

ויש כלים,
ואימון הורים הוא כלי חשוב בסיוע ותמיכה לטיפול של הילד,
אבל לפעמים,
לא תמיד,
לפעמים מניעה היא הסיפור האמיתי,
וכדי למנוע, אנחנו צריכות לדעת מה לעשות,
ואסור לנו להרגיש או להיות חסרות אונים מול הילד שלנו.

אז מה עושים?
מצטרפים למועדון שלי.

כדי ליצור אקלים ביתי שבתוכו כולכם, הורים וילדים כאחד, פורחים ונהנים. לא, זו לא סיסמת מכירה – זו האמת של קרוב לאלף המשפחות שכבר הצטרפו.

נתראה שם

The post אלה היו 24 שעות קשות. appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.

אמא מאמנת עושה טעויות

assaf — Mon, 08 Feb 2021 18:30:27 +0000

*** הפוסט הזה נכתב כשאלה שלי היתה בת 5, מאז עשיתי טעויות חדשות ****

יום שלישי פעמיים כי טוב ועשיתי טעות.
איזה מזל!
איזה מזל שעשיתי אותה ועוד יותר מזל היה לי שדידה היתה לידי. לפקוח את עיני ולתת לי וואחד זפטה.
אני אתחיל מההתחלה. נראה לי הכי הגיוני.
התעוררנו אל מסע הכומתה הרגיל שלנו. אלה, אביתר ואני בדרך לכפר הירוק (בית הספר ״דרך הילד״) ואז לרחוב מזאה בתל אביב (גן הפיקוס של אלהלי).
אביתר עסוק בהארי פוטר, אלהלי ואני עסוקות בלחפור אחת לשניה על מה היה ומה יהיה.
פיתום אני קולטת את אלהלי מגניבה סוכרית טופי לפה. אשכרה אוכלת טופי עלבוקר.
אין לתאר!
אני: ״אלהלי ! מה זה?״
היא: ״אממממ…סוכריה״
אני: ״בבוקר? מה החוקים שלנו לגבי ממתקים?״
היא: אני חשה את אי הנוחות שלה… סנטר קצת רועד ״ממתק אחד ביום״
אני: ״וגם זה לא חובה…ומתי מותר?״
היא: כבר מתחילה בכי של מישו שנתפס בקלקלתו ״רק אחה״צ״
אביתר מרים ראש לרגע ומפטיר- ״ממתקים בבוקר זה לא בריא…״
אני: ״ ממי, אל תסתירי ממני טופי, ולא נורא שאכלת, אבל מה תעשי להבא? זה מה שחשוב…״
היא: אני מקצרת את כל האממממ אממממ שלה ״אני אוכל רק אחהצ״
אני מרגיעה אותה מהבכי הצובט בלב אבל סה״כ די מרוצה מזה שהילדה מכירה את חוקי הבית ואפילו אני גאה במרד שלה בהם ובדרך שבה טיפלתי בזה.
אביתר. נשיקה. ביוש.
אלהלי. נשיקה. שיהיה לך יום סגול עם נקודות ורודות. נשיקה. ביוש.

ואני ממשיכה ליום העמוס שלי. פגישה עם חברה שהיא גם מאמנת. פגישה עם רופא השיניים שלי.

אני מספרת לחברה שלי בגאווה על משבר הטופי של הבוקר…הנה נקודת המפנה.

היא שואלת אותי ״אני יכולה להראות לך משו?״
אני, כשהיא שואלת כזה דבר, יודעת,
שהנה אני הולכת להציץ במראה ולא בטוח שאהנה לראות מה מופיע שם…
אני מאשרת לה להתחיל לראות את כל מה שהיא ראתה ואני פספסתי והנה התקציר…

היא: ״תגידי, לפעמים בבוקר, בא לך לתקוע איזה קוראסון או שוקולד?״
אני: ״בארררררור״
{אוקי אני מתחילה להבין לאן זה הולך}

היא: ״אז זה בסדר לרצות לאכול דברים לא בריאים דווקא בבוקר?״
טוב, אני אחסוך לכם את השלב שבו הסנטר שלי הוא זה שמתחיל לרעוד וחצי טון רגשות אשם נוחתים לי על הצוואר מטופח הפילאטיס שלי.
בשורה התחתונה מה לא היה שם בשיחת הבוקר שלי:
1) לגיטימציה לזה שלפעמים מתחשק
2) הילדה מסמנת לי שהיא מכירה את חוקי הבית- איפה ההוקרה על כך?
3) למה היא הסתירה? עדיף להזמין אותה לספר לי שבא לה וככה נוכל לחשוב אם כדאי עכשיו לאכול, או לשמור לצהריים, או אולי דווקא נפרוץ ביחד את הגבול וגם אני אוכל טופי והעיקר שנדבר על הכל והיא תוכל ללמוד שאפשר לדבר על הכל ולהגמיש חוקים. לפעמים.

בשלב הזה אני ממררת בבכי… איזה אמא גרועה אני ואיך עם כל הכלים שלי נפלתי בפח ואיך פספסתי.

החברה שלי מגרדת אותי מהמדרכה שליד רופא השיניים שלי, מזכירה לי שאפשר לתקן הכל
ושגם לזה יש ערך, לטעות ולתקן מולם.

אני מצידי יודעת שזה היום הארוך שלי, כלומר הפעם הבאה שאראה את אלהלי תהיה… מחר.
לא יכולה לשאת את המחשבה לחכות עם זה עד אז.

אני מתקשרת לגן, מקנחת טוב טוב את האף לפני ומתקשרת.
מבקשת לדבר עם אלהלי.
היא עונה בצהלות שמחה (הלוואי שלנו המבוגרים היה את המנגנון הזה שיש להם!)

אני פורצת בנאום חוצב להבות
שאני אמא, ולפעמים אני טועה, כמו בבוקר, שטעיתי, שאני חושבת שזה ממש הגיוני שלפעמים יש לה חשק לסוכריה בבוקר ושזה בסדר ושבפעם הבאה אני מבקשת ממש שתספר לי שבא לה ואולי גם אני ארצה לאכול איתה אחת. ושאני אוהבת אותה עד הירח ושאני גאה בה שהיא מכירה כל כך טוב את החוקים וזה ממש בסדר לפעמים לא לציית להם, זה אפילו חשוב.

אלהלי ממהרת כי נעמימי כבר רוצה לשחק איתה והיא מסמנת שאני חופרת לה (אני? חופרת?)
אני מנתקת באיחולי יום כתום עם נקודות סגולות נוצצות. ועיניים נוצצות גם.

מרימה את הראש לחברה ואומרת לה שבכלל נראה לי שעשיתי כזו דרמה ולה זה בכלל לא היה אכפת כל כך.

אז היא, החברה שלי, הזכירה לי איך שלפעמים היא מתקשרת בערב ומבקשת סליחה על משהו שאמרה או על איך שאמרה אותו ואני בכלל לא מבינה על מה היא מדברת.

ואני שאלתי ״מה הקשר?״
אז היא שאלה ״איך את מרגישה אז?״
עניתי
״שאכפת לך ממני ואני חשובה לך…״

והכל הסתדר במקום.
ונשמתי לרווחה.

ואיזו טעות את עשית אמא ?

The post אמא מאמנת עושה טעויות appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.

בפוסט הקודם הסברתי איך המון מלל, לחץ וביקורת יכולים לעורר אצל הילד שלך תחושה של חוסר נוחות – הוא לא מרגיש טוב וכשילד לא מרגיש טוב, הוא לא מתנהג טוב.

assaf — Sun, 25 Oct 2020 22:04:54 +0000

פייר? גם את לא מרגישה טוב כשאת צועקת, בלי להכיר אותך, אני יודעת שממש היית רוצה להפסיק.

אז איך אפשר להתחיל להפסיק? הנה ככה – בתיאוריה אני קוראת לזה אסרטיביות אוהבת בפועל זה נראה ככה:
אני הולכת להציע לך לשנות את השפה שלך מ״לא״ ל-״איך כן״
״מתי כן״, ״מה כן״, ״איפה כן״

אני נשבעת לך שזה ממש לא איזה טריק ניו אייג׳י וזה לא ניואנס,
אחרי שאציג לך דוגמאות ותביני את עיקרון ה״מה כן״ אז תתחילי לאמן במקום לתקן והילד שלך ישמע אותך מאוד אסרטיבית, מאוד אוהבת בלי לשלם את המחיר של הכאב הקטן הזה שכולנו מרגישים בבטן כשמישהו מותח עלינו ביקורת, מעיר לנו או צועק עלינו.

במקום: ״לא לגעת לתינוקת בראש! זה מסוכן״
אפשר להגיד מה כן : ״אתה יכול ללטף את התינוקת ברגליים או בידיים היא ממש אוהבת את זה״

במקום: ״די להשפריץ מים, זה לא נעים לי ואני עלולה להחליק״ אפשר קצר: ״כשמתקלחים, כל המים נשארים באמבטיה״

במקום: ״שקט, אתה צועק ואני לא שומעת את עצמי״ אפשר לעזוב רגע את מה שאת עושה, לרדת אליהם לגובה העיניים ובאסרטיביות אוהבת לומר
״אני שומעת אותך גם כשאתה מדבר ממש חלש״
כשאת תדברי בטון הזה את תראי את העיניים נפערות ואת הטונים יורדים. זה לא קסם, זה חינוך.

במקום: ״אם עוד פעם אחת את רצה לכביש, אנחנו הולכות הביתה״ אפשר איפה כן: ״בואי איתי, זו הגינה ופה את יכולה לשחק וגם פה, אני בינתיים יושבת על הספסל אם את צריכה אותי״

במקום: ״לא לזרוק את האבנים האלה, כבר אמרתי לך!״ אפשר לעורר סקרנות: ״בואי נראה אם את יכולה לבנות מהאבנים האלה בניין גבוה, מה את אומרת?״

במקום: ״רדי מהשיש / מהשולחן / מהמיטה / מהספה״
אפשר איפה כן: ״שבי בבקשה בכסא״ / ״בואי לשבת לידי בבקשה״

במקום: ״את לא הולכת לשכנה! כי ככה אמרתי!״ אפשר: ״בטח שאת יכולה לעלות לשכנה, מיד אחרי שתסדרי את הצעצועים במקום״  במקום: ״ תחזיק לי את היד אמרתי! אתה לא רואה שאנחנו מתקרבים לכביש?״ אפשר: ״ אנחנו הולכים לכיוון הכביש, אתה זוכר שבכביש הולכים לידי? איפה אתה רוצה להחזיק ביד שלי או בעגלה?״  ואם היה יום שלא ממש הצלחת, אל תקשי על עצמך, תעשי שמחר יהיה יום מוצלח יותר.
.
ותקראי לחברה שאולי הפוסט הזה יכול להיות גם ההתחלה שלה. וויל יו דו דאט פור מי?

The post בפוסט הקודם הסברתי איך המון מלל, לחץ וביקורת
יכולים לעורר אצל הילד שלך תחושה של חוסר נוחות –
הוא לא מרגיש טוב וכשילד לא מרגיש טוב, הוא לא מתנהג טוב. appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.

מונטסורי VS אנטרופוסופי

assaf — Wed, 30 Sep 2020 11:54:19 +0000

שלוש עשרה שנה אחורנית,

רוב האנשים סביבי בכלל לא מצליחים להגיד את המילה חינוך מונטסורי ואפילו שהיא כל כך שונה מאנתרופוסופי, עדיין מתבלבלים.

כשיצאתי לדרך שמחפשת את גישת החינוך המתאימה לאביתר, לא חשבתי רק עליו אלא גם עלינו. על אסף, עלי, על אורח החיים שלנו.
הוקסמנו מכמה גנים בהם ביקרנו ובאנתרופוסופי ביקרנו שלוש פעמים, ככה קרובים היינו להחליט.

אבל!

ספר אחד וגנן יחיד ומיוחד שראינו ב״יום עבודה״ בגן מונטסורי בכפר הירוק, גרמו לנו להרגיש בבית באופן שלא יכולנו להסביר אבל הדמעות השקטות שזלגו מעיני תוך כדי צפיה בו, אמרו הכל.

שלוש עשרה שנה שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה, עכשיו הבשילה העת.

לאורך השנים יותר מפעם אחת נדרשתי להסביר מה ההבדלים בין מונטסורי לאנתרופוסופי – לכי תסבירי שיטות כל כך עמוקות בשיחה על רגל אחת ועל הדרך.
אז הנה אני עושה קצת סדר, בסקירה קצרה של שתי הגישות, מי שפיתחו אותן ומה הם בעיני ההבדלים המהותיים ביניהן.

ובכל מקרה,

אף פוסט, אף פעם, לא יכול להחליף בדיקה אישית ופרטית שלכם כהורים לשתי גישות החינוך האלה ומי מהן מתאימה לאורח החיים שלכם ולבית שלכם.

קחו בחשבון שאני כמובן, לגמרי משוחדת והפוסט הזה מוגש כשירות לציבור ההורים עם העדפה ברורה שלי.

יש הרבה דימיון בין שתי גישות החינוך המונטסורית והאנתרופוסופית ושתיהן נמצאות בצמיחה אדירה בעולם כולו וגם בישראל,
בשנים האחרונות הפריחה המונטסורית בארץ עולה על כל דימיון ויש הרבה יותר אנשים שיודעים להגות מונטסורי באופן מדוייק.

שתי הגישות שייכות לזרם החינוך הפרוגרסיבי, בשונה משיטת החינוך המסורתית שבה התלמיד נמצא בעמדת לומד פסיבי מדמות מורה אקטיבית,
החינוך הפרוגרסיבי מתייחס לילד כלומד אקטיבי, התפקיד של הסביבה הלימודית והמורה בתוכה הוא לטפח את האקלים כך שיתאים ללמידה על פי צרכיו של הילד.

הגישות דומות בכבוד המיוחד שבו הן מתייחסות לילד כאדם יחיד ומיוחד, יצירתי ורוחני, בחשיבות של סביבת למידה טבעית, כזו שהכי קרובה לחיים האמיתיים,
רחוקה כמה שניתן מטכנולוגיה (הו המסכים, המסכים) וקרובה ככל שאפשר לאומנות ויצירה.

וזהו. בערך כאן מסתיים הדמיון ומתחיל השוני.

חשוב שתכירי את ההבדלים כי ידע מוביל לבחירה איכותית שמתאימה בדיוק לילד ואל הבית הפרטי שלך.

רודולף שטיינר, מי שהגה את גישת החינוך האנתרופוסופית היה מדען ופילוסוף שביסס את הגישה כולה על מחזורי התפתחות רוחנית שנמשכים שבע שנים כל אחד.
המשמעות הפרקטית היא שתלמידי החינוך האנתרופוסופי מעוכבים בכל מה שקשור לתהליכי למידה כמו קריאה,
כתיבה וחשבון עד גיל שבע לכל הפחות ובמקומם עוסקים עד אז באומנות ובאמונה.

ד״ר מריה מונטסורי, מי שהגתה את שיטת החינוך המונטסורית, היתה רופאה וחוקרת מוח וביססה את הגישה כולה על תצפיות המבוגרים ותמיכה שלהם בתהליכי התפתחות טבעיים של הילד.
הלמידה המונטסורית מבוססת, נסובה ומוטמעת בתוך הסביבה עצמה באמצעות משחק המכונה ״עבודה״ ואת לימוד הקריאה, הכתיבה והחשבון הילד מוביל ותרגילים מתאימים נחשפים בפניו כשהוא מגלה בהם עניין, מה שלרוב קורה עוד הרבה לפני גיל 6.

בגנים ובבתי ספר מונטסוריים בארץ תמצאו כיתה תלת-גילית בטווחי הגילים;

3-6

6-9

9-12

12-15 (ככל הידוע לי רק בבית הספר ״דרך הילד״ בכפר הירוק)

בבתי ספר אנתרופוסופיים הכיתה דומה מאוד לחינוך המסורתי בכך שלומדים בה ילדים באותו גיל ואת פעילות הכיתה מובילים מורים.
בכמה דוגמאות שאני מכירה הכיתה מורכבת ע״י אותם ילדים מכיתה א׳-י״ב ובכל כמה שנים המורה קבוע/ה.

הבדל מהותי ומשמעותי בין גישת החינוך האנתרופוסופית לזו המונטסורית היא ההתייחסות לאמונה ורוח למול החיים עצמם. שטיינר האמין שילדים הם בעלי דמיון טבעי ומפותח

והלמידה מבוססת בעיקר על סיפורי סיפורים ופנטזיה וכמעט הפוך מהגישה הזו,

מונטסורי האמינה שהילד תמיד יעדיף לחקות ולשכפל את הפעילות האמיתית שמבצעים המבוגרים והאחרים בסביבתו
וכל משחק דמיון שהילד ישחק קשור באופן ישיר לחיים עצמם ולחוויית שלו בתוכם.

אז למה בחרתי דווקא במונטסורי?

האמת היא שכשביקרתי בגן אנתרופוסופי הוקסמתי מהשירים, הטקסים, הכבוד והעדינות של האווירה, כאילו הגננים היו שם רק כדי לאפשר לקסם להתרחש.
כששאלתי עוד כמה שאלות על העובדה שאין בגן צעצועים ועל חיי הקהילה של הורי וילדי הגן – קיבלתי תשובות שהיו רחוקות מאורח החיים שלי אז.
זה היה בימים שעוד עבדתי במשרד פרסום,

הייתי זו שבין לבין התוכניות, היו קוראים לה לצפות בפרסומות. אלה היו החיים שלי אז ולא ראיתי קשר אמיתי ובעיקר אותנטי, בין הרוח והפנטזיה שקסמו לי בגן ההוא, לבין החיים שלי ואם לא להיות פוליטיקלי קורקט, לחיים עצמם.

ציטוט של מריה מונטסורי שאני מאוד אוהבת,

ממחיש את ההבדלים בצורה מדוייקת ממש:

“It is not true that I invented what is called the Montessori Method.

I have studied the child,

I have taken what the child has given me

and expressed it,

and that is what is called the

Montessori Method”

או בגרסא הפשוטה – לא נגענו.

במונטסורי עובדים עם מה שהילד מביא, עם מה שמעניין אותו, מסקרן ומלהיב אותו.
פלא שלבית הספר שאני אחת ממקימותיו בחרנו משלל השמות שעלו את השם ״דרך הילד״?
חנוך לנער על פי דרכו, גרסת מונטסורי.

למונטסורי לא היו דיעות קדומות או רעיונות מעניינים שקשורים בילדים, בחינוך או בקשר ביניהם.
היא צפתה בילדים במסגרות בהן היא עבדה והגישה כולה מבוססת על אותן תצפיות שמהוות חלק בלתי נפרד מגישת החינוך עצמה עד היום.

אם אנחנו באמת ובסקרנות נצפה בילדים, חלקם יקראו, יכתבו וילמדו הרבה לפני גיל שש

וחלקם לא ובכל מקרה אין איזה סטנדרט להגיע אליו בסוף שנה או לקראת המיצ״ב, לא דוחפים ילד ואז הוא לא ״מתקשה״, לא דוחים ילד שרוצה לרוץ קדימה בשם המכנה המשותף הנמוך בכיתה, אין מכנה משותף! יש את הקצב, האישי, של כל ילד והוא מכתיב את מה ואת מתי הוא ילמד.

כבוד לילד, לקצב, לדרך, הרבה כבוד!

והאמת היא שהיתה בי איזו רתיעה מסיפורי הפנטזיה בגישה האנתרופוסופית, כילדה וכמי שמאז ומעולם היתה סקרנית לילדים, הרגשתי שיש כאלה שלא מבינים פנטזיה, במקרה הטוב ובמקרים אחרים הפנטזיה פשוט הפחידה אותם. גם אותי, עד היום. הרגשתי שילדים יעדיפו סיפורים מהחיים שלי על פני כל סיפור פנטזיה שאמציא או אקריא.

וגם זה הבדל משמעותי בין הגישות.

ילדים צעירים משחקים באופן שמושפע מהחיים האמיתיים שלהם, מהתנסויות שחוו ואפילו שהם יכולים לקחת משהו אחד ולהפוך אותו למשהו אחר

– כמו למשל חתיכת קלקר שהופכת לעוגה – הם לא ילכו עוד הרבה יותר רחוק מזה. הם לא ילכו הרבה יותר רחוק ממה שמוכר להם מהחיים עצמם. פנטזיה, זה בכלל עניין של מבוגרים…

כשחיפשתי חומר קריאה על שטיינר (לקח לי זמן לחבר לאנתרופוסופיה, הגישה נקראת ככה רק בארץ, בעולם היא ידועה כ״וולדורף״) מצאתי ביקורת על היושרה של הגישה המדעית שהציג.
השקפת העולם שלו על המדע, האבולוציה ובכלל, עברה דרך פריזמה ספציפית מאוד הוא האמין בקררמה וגלגול נשמות, האמת היא שהוא האמין בגלגול נשמות מסוג מסויים מאוד, כזה שיכול לבטל את ההבדלים בין גזעים.

העמותות על שם וולדורף או שטיינר בעולם טוענות לחינוך כולל שאינו מקיים אפליה גזעית, אבל אם הולכים קצת אחורה אפשר למצוא ציטוטים מהרצאות שנשא בשנות ה-20 של המאה הקודמת על בלונדינים ואינטלגנטיים לעומת חומים ופחות. אני יודעת שזו אינה השקפת העולם של החינוך האנתרופוסופי בעולם כיום, וודאי לא בישראל ועדיין.

לי בזמנו – זה הספיק.

אם תרצו להרחיב דעת אז הנה אתר הכולל את ציטוטי הבלונד שלטענתם הוצאו מהקשרם ומציג טיעונים בעד השיטה –

https://waldorfanswers.org/RSOnPerishingBlonds.html

ואתר נוסף שמציג טיעונים נגד השיטה –

https://sites.google.com/site/waldorfwatch/reincarnation

כשביקשתי ללמוד עוד קצת על גישת החינוך האנתרופוסופית, היא היתה פתוחה רק למי שילדיו כבר נרשמו לבתי הספר והגנים ואני רציתי להכיר את הגישה טרום ההרשמה.

את העניין הזה לא הצלחתי להבין בזמנו וכשחיפשתי עוד מידע, לא הצלחתי להבין איך מיושמים היום הרעיונות החינוכיים שלו מאז.

נקודת דמיון נוספת, לא החשובה ביותר אבל אחת החשובות עבורי, היא האסתטיקה של החגיגות והצעצועים האנתרופוסופיים.
אני מודה שיותר מפיה אחת מסורתית היתה תלויה במובייל בחדר של אביתר ואלה אפילו שבסוף החינוך שלהם הוא מונטסורי.

גם משחקי מונטסורי מתהדרים באסתטיקה מרהיבה והאמת היא שבלימודי אסיסטנט של AMI שאני בעיצומם בימים אלו ממש,
אני מבינה איזה תפקיד חשוב יש לסדר וליופי של התרגיל והסביבה המונטסורית דווקא בתרגילי כישורי חיים ולא רק בעזרי המונטסורי המוכרים.

גישת החינוך המונטסורית בשנת 2020, עדיין קרובה מאוד לרעיונות המקוריים של ד״ר מריה מונטסורי שעמלה על פיתוח בתי הספר והדרכות המורים בגישה הזו ופיקחה עליהם במשך קרוב לחמישים שנה. השיטה הזו היום היא מדעית ומבוססת ראיות, על המדע שמיישר קו עם מה שמונטסורי הבינה לפני כמעט מאה שנים, תוכלו לקרוא בספרה של אנג׳לין סטול ליליארד, פרופסור לפסיכולוגיה שאספה מחקרים מתחומים שונים –

״מונטסורי: המדע שמאחורי הגאון״. סורי, הוא כתוב באנגלית בלבד…

אם קראת עד כאן

סביר להניח שאת מחפשת שיטת חינוך שונה מהמערכת המסורתית והמיושנת.

האם די בסקירה הקצרה הזו כדי לבחור באופן שרירותי בכל גישה שונה?

אני לא בטוחה.

אני בטוחה שלא.

כמה נקודות חשובות לפני שתבחרי מסגרת חינוך:

1. תצטרכי לכתת רגליים להכיר מקרוב בתי ספר בשתי הגישות.

2. אני ממליצה לך לבחון מקרוב את צוות המורים ואת ההכשרה שקיבלו, מאיזה מוסד רכשו אותה והאם הוא מוכר, מוערך וותיק בארץ או בחו״ל.

3. בדקי את שנות הניסיון שצבר צוות החינוך, ואת התמיכה שהם מקבלים להעמקת היכרותם עם גישת בית הספר לאורך השנים, האם מתקיים סופרוויזן? פיקוח ממוסדות רשמיים של הגישה? בארץ? בעולם?

4. בקשי לצפות בשעה אחת לפחות בבית הספר, בכיתה פעילה, עם ילדים אמיתיים. אין יותר טוב מלהרגיש את חווית הלמידה כדי להחליט אם תתאים לילד הספציפי שלך.

כשהייתי אחראית על חשיפת בית ספר ״דרך הילד״ מטעם הוועד המנהל של העמותה שהקמתי, אפשרתי להורים לילדים מתעניינים להכנס אל הכיתה ולצפות בילדים עובדים בה למשך קרוב לשעה.
הייתי כל כך בטוחה באפקט החזק והשונה של מה שיצרנו ואחריו כמעט שלא נשארה לי עבודת שיווק.

5. דברי עם הורים של תלמידים בוגרי בית הספר ובקשי ללמוד מהם כיצד השתלבו בבתי ספר אחרים ובחיים עצמם.
בקשי לשמוע את האמת כולה בלי לייפות או לעגל אותה ואז דברי עם לפחות עוד משפחה אחת.

7. אם את יכולה – דברי עם ילד בוגר הגישה החינוכית, תוכלי לראות איך ״זה״ נראה באופק.

8. בכל מקרה תני לאינטואיציה שלך מקום,

אם זה מרגיש לך ״בבטן״ תסמכי עליה ואם לא, המשיכי לחפש.

ושני טיפים אחרונים לפני שאת בוחרת מסגרת לימוד כזו או אחרת לילדייך:

הטיפ הראשון :

אין כזה דבר ״ברוח״! מונטסורי או אנתרופוסופי זו לא רוח זו פרקטיקת הוראה ואקלים למידה ובדרך כלל גנים ובתי ספר שמוכנים להתחייב רק לרוח השיטה,
זה אומר שההכשרה שלהם חלקית, לא מלאה ולא מקיפה.
זה בדרך כלל אומר שלא דבקה בהם התשוקה והבעירה ללמוד ולהכיר את השיטה לעומק וזה אומר שלפעמים הבלבול שה״רוח״ יוצרת,

לא פחות קשה לילד מאשר מערכת החינוך המסורתית ממנה את מבקשת לחמוק.

והטיפ השני והאחרון ומניסיוני האישי:

החשוב ביותר: תבדקי האם ילדיהם של הנהלת בית הספר וצוות המורים לומדים בבית הספר עצמו או מתחנכים בשיטה בה הם מלמדים.
הרי לא יעלה על הדעת שאשת צוות מונטסורי תבחר בי״ס אנתרופוסופי לילדיה ולהיפך, נכון?

לא הגיוני בעיני שמי שנושמת את אחת מהגישות האלה ומבינה אותן לעומקן, תבחר לילדיה בתי ספר מסורתיים או אחרים. אנשי החינוך האמיתיים בשתי הגישות, הם אלה שחיים את הגישה החינוכית ברגליים שלהם, בבית שלהם, במסגרות החינוך שבחרו לילדיהם ובכלל כאלה שהמשפחה שלהם, הילדים שלהם, יכולים להיות הוכחה ניצחת לשיטה.

תסתכלי על ילדי הצוות, אם את רואה בהם את הילדים שאת רוצה לגדל – לכי לשם.

אם לא – זה סימן שאת צריכה להמשיך לחפש.

ובסוף ובהתחלה, אפשר לבחור בקפידה מסגרת חינוכית לילד זה לא מספיק. אם המסגרת תהיה לעילא ולעילא והבית לא יכיר אותה לעומק וימשיך להעניק לילד את הסביבה שככה בחרתם בקפידה – מה עשית בזה בעצם?

ואם כל השיח הזה רחוק ממך ויש לך ילד או ילדה מתחת לגיל 3, אל תחכי לרגע האחרון!

הצטרפי לקורס המונטסורי שיצרתי ביחד עם מומחית המונטסורי הוותיקה והמנוסה בישראל,

מי שבתי הספר המונטסוריים המובילים כאן מושתתים על תוכניות הפדגוגיה וההתאמה לעברית שהיא יצרה. מי שליוותה ובחלקם מלווה אותם עד היום (ביס אדם וסביבה בגעש, דרך הילד בכפר הירוק, נוף ילדות במקווה ישראל, החופש להיות בכפר סבא ועוד) – ענבר אופק

כי הרבה לפני הגן או בית הספר חשוב מה קורה – בבית הפרטי שלך.

ואני מקווה שהפוסט הזה רק פתח לך את התיאבון להמשיך ולבחון ולחקור את שתי הגישות האלה או רק אחת מהן.

קישור לקורס מונטסורי בבית

The post מונטסורי VS אנטרופוסופי appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.

למה המתבגרת שלך שונאת אותך אמא?

assaf — Thu, 04 Jun 2020 20:50:51 +0000

ד״ר ג׳סטין קולסון בוחר בשאלה הזו כדי להסביר את תוכן ספרו החדש שנקרא -Miss-Connection

במחקר שערך הוא שואל 400 נערות מתבגרות –
איזה מסר הייתן רוצות שאעביר להורים שלכן אם הייתן יכולות לשלוח להן מסר – מה זה יהיה?

המסר הראשון שהבנות מבקשות לשלוח להורים שלהן הוא – אני אוהבת אותך אמא, אני אוהבת אותך אבא

והמסר השני נוסח על ידי המתבגרות כשאלה – האם אני ראויה לאהבה שלך אמא בחזרה?

הוא מתאר שם שאחת הבנות ציינה במחקר שאם ההורים שלה צריכים לבחור בין מיליון דולר לבינה,
היא לא בטוחה שהם היו בוחרים בה… דמייני אמא איזו חווית חיים קשה זו.

שני דברים חשובים שאני רוצה להציע בהקשר למחקר הזה:
הדבר הראשון
הוא שתדעו שהילדים שלנו לא רוצים שנרגיש רע, שנכעס ונתעצבן,
הילדים שלנו לא רוצים שאנחנו נאבד את העשתונות, הילדים שלנו לא רוצים שנרגיש אשמות,
הם רוצים שנמשיך הלאה הם צריכים שנתקדם, גם אם קרה משהו נורא, הם צריכים שלא ננטור להם טינה…

והדבר השני
הוא שאהבה אל הילדים שלנו מזמינה עוד אהבה מהילדים שלנו, אהבה לא עונשים,
ללא ביקורת או כינויים מעליבים כמו ״מתפגרפלצת״ או ״מתפגרת״, בלי לגרום להם להתבייש במה שהם עשו,
זאת אהבה שמנצחת גם בהורות כמו בחיים, תמיד.

אני מרגישה שאני צריכה להיות סנגורית שלנו ההורים אבל גם קצת סנגורית בשמם של הילדים,
אולי בגלל הילדות הספיציפית והחוויות הקשות שחוויתי אני בגיל ההתבגרות הפרטי שלי.

ואיזו זכות יש לי לפעמים לעזור לכם להציץ לעולם של המתבגרים שלכם,
להבין אותם טוב יותר, לאהוב אותם יותר, לסלוח להם מהר יותר
ואני מרגישה שאני עושה עבורם משהו שהם לא יכולים לעשות בעצמם.

אני רוצה שתחליטי ממש עכשיו, ממש היום לעשות שימוש בהזדמנות הנפלאה הזו
כדי לעבוד על מערכת היחסים שלך עם המתבגרת שלך.

אז כדי שנתחיל אני רוצה לבקש ממך לכתוב לי כאן בתגובות –
אם הייתי אני יכולה להעביר מסר למתבגרת שלך –
מה היית רוצה שאגיד לה?
.
בתמונה אני. מתבגרת עצובה

The post למה המתבגרת שלך שונאת אותך אמא? appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.

אני רואה אותה בגינה,

assaf — Wed, 27 May 2020 17:52:58 +0000

אני רואה אותה בגינה,
עם פירות שטופים וחתוכים,
אין לתאר איזה משקיענית היא.
הג'ינס שלה מדגיש ירכיים מחוטבות,
בטח היא עושה פילאטיס כל יום.
ככה זה נראה!
אני חושבת שהיא עובדת באיזו עבודה מעניינת מאוד ונדמה לי שאני מזהה דוק של חיוך שיש רק למי שאוהב את מה שהוא עושה.
ובעלה, נו יש שלמות כזו?
הוא יפגוש אותה בגינה,
יחייך אליה וידביק לה נשיקה על המצח,
יחד הם יתרוצצו בשמחה אחרי שני הילדים שלהם.
כמוה יש לי עוד אחת כזאת
בשולחן הצמוד אלי בעבודה ,
היא מגיעה לעבודה בשש וחצי בבוקר,
יוצאת בשתיים וחצי בצהריים,
תמיד היא מספרת שלפני שיצאה
תקתקה את הסנדביצים ל-4 הילדים שלה,
גם בעלה קיבל אחד בשבילו.
היא תבוא מאופרת ומסודרת,
ממש נראית רעננה…
איפה?
אני?
אני לא מצליחה להוריד את האיפור בלילה,
מוצאת את עצמי מורידה שפם
תוך כדי נהיגה…
יו, איזו יפה היא,
מה?
היא מזריקה בוטוקס?
איך יכול להיות שהיא כזו חלקה?
אני הרבה יותר צעירה ממנה
ויש לי קמטים…
והבן שלה, בדיוק בגיל של הבן שלי,
אבל הוא כזה ממושמע,
אני רואה,
כל פעם שהיא אומרת לו משהו הוא עושה. חלום!
איך היא עושה את זה ?
יו,
אני לא מאמינה,
שיט! שיט! שיט!
הייתי אמורה לשלוח אותו היום עם טנא!!! איך שכחתי ?!?!? אני כזו גרועה!
איך אפחת לא סיפרה לי
שככה זה באמת?
למה לי זה לא מצליח?
תמיד כשאני באה אליה,
הבית שלה נקי
והכלים שהיא תוציא יהיו הכי יפים שיש,
מאיפה יש לה כל כך הרבה כסף
לקנות כל כך הרבה כלים יפים?

לא.
אין לזה פואנטה.
לפעמים המחשבות האלה תופסות גם אותך?
רוצה להצליח להפסיק?
אפשר.
דעי שאפשר.
הצעד הראשון יהיה שתסכימי להניח את האגו בצד,
הצעד השני יהיה שתסכימי לקחת עזרה,
אפשר של מאמנת,
אפשר של מאמנת בגישת אמא מאמנת,
ואם עשית את הצעד הראשון,
כתבי לי בהודעה פרטית ואשלח לך הפניה למאמנת. .
מתייגת את המאמנות שלי כאן:
@siv.gold
@adiarklis
@noga.pe
@yaeli_rubinstein
@reutbar3
@innapeairie
@daliayehiel
@tammy_trister
@ayeletsheashua

The post אני רואה אותה בגינה, appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.

ד"ר אייל דורון מסביר לנו מי היא באמת אמא טובה…

assaf — Wed, 06 May 2020 13:53:02 +0000

את ד"ר אייל דורון פגשתי בפעם הראשונה בחגיגות יום הולדת 40 של איילת, גיסתי האהובה.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי מסיבת יומולדת עמוקה ומלאת תוכן והשראה.

אייל היה הרבה מהתוכן וההשראה.

בסוף ההרצאה ניגשתי אליו,

סיפרתי לו על בית הספר שהקמתי והזמנתי אותו להגיע לעשות תחקיר על בית הספר "דרך הילד"

קופצת קדימה בזמן,

היום בנו של אייל לומד בבית הספר שהקמתי ועדי אני לומדות ממנו הרבה על החיים,

על אושר ועל חשיבה עצמאית .

עדי ואני פגשנו את אייל לראיון לקראת ההרצאה שלו באירוע "מגיע לי",

ומה שקרה מאז הוא שנשארנו עם המון מחשבה , כמו תמיד עם אייל, אנחנו מרגישות שאיש קטן נכנס לנו למוח ועושה שם מסאג' רקמות עמוק, מתריס, מעמת, מדייק ומשאיר לנו המון המון סימני שאלה להתמודד איתם… וסימני שאלה זה מה זה טוב! תכף תבינו גם למה…

חוצמזה, את הספר שלו קיבלתי כמתנת חג מחברה אהובה,
"החיים בלונה פארק, אושר ומימוש עצמי במאה ה-21" את הספר לא הצלחתי להניח וסיימתי אותו תוך יומיים.
אני חושבת שכל אדם צריך לקרוא את הספר הזה, וכל אשה, חייבת!

מוכנות לפתוח את הראש? הנה זה בא….
– באדום , אנחנו שואלות

– בשחור , אייל עונה

ד"ר אייל דורון

יש משפט שאומר "אלוהים לא יכול להיות בכל מקום לכן הוא המציא את אמא".

ואימהות מאז ומעולם נחשבות ליצור עסוק אבל בעידן שבו אנחנו חיים נראה שנהייתה לנו אמא הרבה יותר מדי עסוקה : מגדלת ילדים, מתחזקת בית וזוגיות , מנקה, מכבסת, מפתחת קריירה ותורמת לפרנסת המשפחה ותוך כדי גם נחושה להצליח וגם להגשים את עצמה . ואנחנו תוהות איך לעזאזל בתוך כל הג'אגלינג המטורף הזה אפשר להיות גם מאושרת ומסופקת? זה אפשרי בכלל?

כבר החלטתם שמדובר באלוהים ולא באלוה(א)ימא?

אחד הפרדוקסים המרתקים הוא הוויכוח אם מצבנו כבני אדם מעולם לא היה טוב יותר או מעולם לא היה גרוע יותר. תלוי את מי שואלים.

מצד אחד אפשר לראות שבכל המקצועות החופשיים עד גיל 35 יש השתלטות נשית וצמיחה מתמדת!

יש רוב מוחלט לרופאות ועורכות דין בארה"ב ובאירופה, ומדברים על זה שזה כמעט סוף עידן הגברים בעולם.

מהצד השני אנחנו מסתכלים על היומיום,

מי אחראי על הבית?

על הכלים בכיור?

על הילדים?

מי מג'נגל?

ומי עושה טובה שהוא מזיז צלחת?

בעיני אלו שני מתחים מרתקים של התקופה בה אנחנו חיים.

למעשה אם מתבוננים בתקופה הנוכחית רואים שיש הרבה שינויים ותנועה של נשים קדימה אבל למעשה אפשר לומר שהנשים הנוכחיות חיות ב"דור מדבר", הן ילכו במדבר "40 שנה", הרבה משתנה אבל לא בטוח שהם אלה שתגענה לארץ המובטחת, הבנות של הדור הזה… אולי כן.
הפרדוקס הרבה יותר קשה מאי פעם,

את, האישה, יכולה, תאורטית, לשחרר, מה זה תאורטית? את יכולה! ומגיע לך!

אבל יש משהו לא ברור שמחייב אותך להחזיק הכל (או הרבה מאד) אצלך.

משימות החיים , סוג של אחריות כוללת, זה מרגיש כאילו את יכולה לשחרר אבל בעצם את לא.. מן סוג של חוויה של "היי, הגרסא לא התעדכנה!", העולם לא התעדכן, איזה עולם? בן הזוג לא מסונכרן, החברה והציפיות שלה לא מסונכרנות, או אולי הציפיות של אמא מעצמה לא התעדכנו מעולם…
זה האתגר הכי גדול של היום.

לחלוקת הנטל יש השפעה על היכולת של נשים להיות מאושרות או שזה אליבי שהכל נופל עלי?

לפי כל המחקרים המעודכנים, נשים עבדות הן נשים מאושרות יותר אבל בגלל שכשהן חוזרות לעבודה אחרי לידת הילדים נהיה מצב של בין לבין והחלוקה לא שוויונית אז צצה לה בעיה לא פשוטה שנובעת הרבה מכל הסיפור של איך שנשים תופסות אוטומטית את התפקיד שלהן.

מה זאת אומרת?

יש לנשים נטייה מובנית לרגשות אשם ולאחריות כמעט טוטלית על כל מה שקורה בבית ועם הילדים וכשהמצב הוא ככה זה מצמצם את האפשרות להרחיב את חלוקת הנטל.

זה מתחיל בנרטיב שנשים חיות לפיו שאומר: את צריכה לעבוד. זה אושרך, זה רצונך ויכולתך אבל הכלים בכיור יחכו לך, המשימה רשומה על שמך ויש לך נטיה טבעית לקחת הכל עלייך והכל קשור בך ואלייך.

זה מקשה מאד על חלוקת הנטל כמו שקוראים לה, בגלל זה אתן הנשים צריכות להשתלט על הנרטיב .

איך עושים את זה ?

אתן צריכות לערער על נקודת המוצא שה"גם" ו"גם" שייך רק לך.

הרבה אימהות בסדרה {"משפחה מאושרת בשישה שיעורים", שידורי קשת, מוצ"ש בערוץ 2} ,

אמרו לי שהן מגיעות מוקדם בבוקר לעבודה ומתארות מצב שבו עד 12 במקום העבודה לא קורה כלום, כלומר כלום שקשור בעבודה, אח"כ רק בסביבות 16:00 מתחילה הישיבה הראשונה (הרבה אימהות , אנחנו יודעות , בכלל לא יכולות לקחת בזה חלק) ואז העבודה נמשכת עד מאוחר. לאימהות בגלל הנרטיב והאוטומט שכולנו חיים בו קשה לשתף פעולה או לערער על ההתנהלות הזו. לרוב גברים הם אלו שנשארים עד מאוחר בעבודה פשוט כי ככה מתנהלים הדברים ואף אחד לא חושב לערער על זה, להטיל על זה ספק.
ערעור על הנרטיב זה המקום שבו מתחילה העבודה האמיתית. עכשיו צריכה לבוא האימא שתכופף את הנרטיב במקום העבודה שלה.

כי הנרטיב הוא נרטיב גברי ולא רק בגלל שהגברים נותנים את הטון, יש משהו אצל נשים שכאילו מוכן להפסיד בנקודות. אישה אומרת לעצמה אני אשפר בנקודות את המצב, אני לא מצפה לנוק אאוט , אנחנו שבויות באפשרות הקיימת במקום לייצר את המציאות שאנחנו רוצות. בגלל התפיסה הזו הרבה נשים אומרות לעצמן "אם אני אצליח לצאת איזה יום אחד מהעבודה בארבע, אני ארוויח נקודות" אני חושב שאישה צריכה להעביר את הזירה למקום אחר לגמרי, לומר לעצמה אני אכתיב את סדר היום בעבודה לפי הצרכים שלי, כאדם, כאישה, כאימא.

בסדר, הבנו, לשנות את הנרטיב, איך עושים את זה ?

למשל, במקום לחיות עם האופציה היחידה שאת אחראית למצוא קייטנה לילדים בקיץ, לבחון את האופציות מההתחלה, מנקודת אפס.

תשאלי את עצמך שאלה עקרונית כמו

מי קבע?

מי החליט שזה ככה?

את החלטת?

כי בסוף זה טוב לך?

או שזה טייס אוטומטי חברתי תרבותי שככה זה ?

כל עוד את לא משנה משהו עקרוני בשיח שלך אז זה לא יעבוד.

אני עובד הרבה עם מנהלות וזה מדהים שהן יכולות להיות הכי נועזות, חופשיות ואמיצות אבל אף אחת מהן לא מערערת על מרכיבי האמהות כפי שהם ידועים.

עוד אפשרות לפתרון היא שאשה באשר היא, תפתח את החשיבה העצמאית שלה, כדי שתוכל להתאים את עצמה לחיים במאה ה-21.
וזו לא זכות, זו כמעט חובה לעשות את זה בתקופה שבה אנחנו חיים.

איך עושים את זה ? איך מפתחים חשיבה עצמאית?

מתחילים לשאול את עצמנו שאלות ולא ממהרים לתת תשובות .

את צריכה לצאת רגע החוצה מהחיים שלך ולהסתכל עליהם מבחוץ.

לבחון את הדברים מההתחלה ולשאול מה הוא הסיפור שלי, מה החלום שלי, מה הרצון שלי ואיפה לא.

וזה מתחיל במופעים קטנים, הכי קטן שאת יכולה לחשוב עליו.

למשל- יש רוטינות שאני עושה בתור אמא כי כולן עושות וזו רוטינה, אפילו מדורת ל"ג בעומר (סתם דוגמא עדכנית מהימים האחרונים).

כל האימהות בישיבות ההנהלה שבהן הייתי השבוע, מיהרו למדורת ל"ג בעומר, לשבת לפטפט שם עם האימהות האחרות שיגיעו. ראיתי בעיקר אימהות שרצו ומיהרו למדורות, פחות ראיתי גברים שרצו לשם.

אני אומר תבדקי עם עצמך, על כל דבר, זה מה שאת רוצה? זה מה שאת בוחרת? או שזה איזה תכתיב חברתי שאת מתכנסת אליו ולא עוצרת לבדוק בינך לבינך, זה מתאים לך? זה מה שאת רוצה ?

הספר של ד"ר אייל דורון

אנחנו אומרות ש"אמא טובה היא אמא שטוב לה" – תגיד, לאיזה אמא הכי טוב? זו שמקדישה את זמנה ומתמסרת לגידול הילדים? זו שמתאמצת לשלב בית וקריירה (למרות שזה ממש ממש לא קל) ? או זו שקודם מגשימה את עצמה והיא גם אמא אבל ממש לא רק? מי הכי מאושרת?

קודם כל תראו איזה אבסורד. בעבודה הטובה שאתן עושות, אפילו אתן, הייתן צריכות למצוא צידוק מוסרי לתת לאמא, כאילו חס וחלילה שיהיה לכן טוב."סתם" טוב, רק לכן, כי מגיע לכן, לא תלוי בכלום. למה שיהיה לכן טוב? יהיה לכן טוב כדי שתוכלו להמשיך לעשות טוב לאחרים שסביבכן, אחרת , "סתם ככה לעשות לך טוב"? זה לא בא בחשבון…

למה לא לעצור כאן? אמא טובה היא אמא שטוב לה. נקודה .

אמא טובה היא זאת שמצליחה להיות מדויקת עם עצמה ולשאול את עצמה שאלות ומצליחה להיות שלמה עם מה שבחרה.

מה זאת אימהות טובה? איך את מגדירה לעצמך אימהות טובה? להיות עם הילדים? מה זה להיות עם הילדים? טכנית? מהותית? נפשית? להוות להם דוגמא? מה זה ? אמא, אישה צריכה לשאול את עצמה את השאלות האלה.

אנחנו משתמשות במושגים כללים ולא אישיים שלנו. "אמא טובה" היא אמא שיודעת מה זה עבורהאמא טובה! ואז היא יכולה להחליט אם היא טובה או לא.

זה מאבק גדול וזה קשה לבחון כל הזמן את הקריטריונים של עצמי, להמציא את העולם שלי ואת התפיסה שלי על העולם, זה קשה אבל הכי מניב והכי מתגמל ומפתח.

ביום שתדעי מה זה עבורך "אמא טובה" , דעי שהתחלת לעבוד על האושר שלך.

זה משפיע על המודל שאמא מהווה לילדים שלה?

באימהות כמו באימהות, האופן שבו אמא מתנהלת בכל המרחבים שלה משפיע על המודל שהיא נותנת לילדים שלה.

ומזה אפשר להבין שהלמידה הכי משמעותית היא הלמידה האגבית, מה שהילד לומד מאימא שלו זה מה שהוא סופג מההתנהגות שלה. הילד לומד תוך כדי צפייה וחיקוי.

את לא יכולה לזייף את זה, אי אפשר לעבוד על ילדים ואי אפשר לזייף מולם. אם את מרגישה לא טובה, הוא ירגיש את זה , אם את מרגישה לא יפה, הוא ירגיש את זה. הוא מתבונן בך.

שתי ההבנות האלה כופות על האמא ומאלצות אותה ולמעשה מעודדות אותה להתחבר לשאלות נורא עמוקות של מי היא ומי היא לא…תשאלי את עצמך, מה את ומה את לא.

אימהות היא האתגר לדיוק עצמי מתמשך, גם כאן זו עבודה שאינה נגמרת מול אתגר שאינו נגמר. האימהות.

יחד עם הנטייה הטבעית של אימהות לרגשות אשם, פרפקציוניזם, לפסאדה, לפחד שלא לאכזב נוצר פרדוקס שמצד אחד אמא היא כוח מופלא חזק ומלא עוצמה ומצד שני אימהות אוחזות באיזו קורבנות ורגשות אשמה תמידיים.

זה כאילו שאם את לא מתוסבכת בפרדוקס הזה את לא באמת אישה, לא באמת אמא.
גם לגברים יש פרדוקסים, אצלנו הגברים האתגרים הם אחרים, אצלנו אלו בעיות האגו וחיפוש מתמיד של אויבים (ואם אין אותם צריך להמציא אותם). לכל אחד מהצדדים יש את ה"חבילה" שלו, זה טבוע בנו. ואת אמא, אם את לא בקונפליקט את לא אמא מתפתחת, אם את לא במשברוני אמא קטנים, את לא אמא טובה, אם את לא סוחבת עליך מעול של רגשות אשמה, את לא אמא טובה.

אנחנו נורא לכודים בסיפורים שגדלנו עליהם, אנחנו צריכים לנצח בקטן, בחשיבה עצמאית ואחרת, הסימבול של זה זה "אני יוצאת בארבע וקפצו לי!"

המשאבים שלנו כאימהות תמיד מוגבלים – הזמן מוגבל, התקציב מוגבל – מה תכנון המשאבים או הבחירה שאמא צריכה לעשות כדי להיטיב את האושר שלה?

האימא מחויבת להשקיע בעצמה, כדי להיות מאושר, אדם חייב להיות בפעולה, גילוי ותנועה מתמדת.

כל אדם צריך להיות בתנועה ופעולה מאחר שגם אישה היא אדם, אז גם היא צריכה. כדאי לה.

אם היא לא תהיה כזו, היא מקשה על עצמה את היכולת שלה להיות האימא הטובה היא יכולה להיות.

לסיום, יש לנו שאלת "מלכות יופי" בשבילך,

אם היית בוחר מסר אחד לאימהות מודל 2014 מה הוא היה?

אני חושב שזו התקופה הכי מרתקת בהיסטוריה האנושית לחיות בה, ואני חושב שהיא מלאת אפשרויות אבל אנחנו חייבים להתחיל לחשוב באופן עצמאי ואישי ויצירתי כדי לגלות את כל האפשרויות האלה.

כמו בציור תלת מימד שרק אם תעצרי לרגע, תשתהי ותתבונני תוכלי לגלות אותו באמת. זה לא עובד להיות באוטומט.

אפשר לזוז ולהתפתח אבל לא בדו מימד, התקופה מלאת ניואנסים ואפשרויות. את צריכה לגלות אותם.

הבלוג של ד"ר אייל דורון

The post ד"ר אייל דורון מסביר לנו מי היא באמת אמא טובה… appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.

אמאל'ה! חרם!

assaf — Wed, 06 May 2020 13:53:02 +0000

כי כשאנחנו בנות 10, מלחמות זה דבר גדול עלינו, אבל חרם? חרם זה דבר מפחיד ממש…

והחברה שלי מספרת לי את הסוף הטוב של הסיפור ואיך אמא אחת, שכלל לא מכירה את הילדה, מארגנת לה חתיכת הפקת יום הולדת 10 בפארק הירקון ומכל הארץ מגיעות אימהות ובנות לחגוג לתהילה.

וזה משמח והכל.

לינק לכתבה – http://reshet.tv/News_n/heb/news/programs/MainNewscast/articlenews,171485/

אבל יש לי כמה מילים לאמא. לאימהות…

בכל שנה אני חוגגת מימונה,

ככה כבר 9 שנים, אני משמרת את המסורת המרוקאית הנפלאה של הכנסת אורחים.

בכל שנה, בשעתיים שלפני שעת ההזמנה, הלב שלי מתחיל לדפוק.

כל שנה מחדש אני פוחדת שאפחד לא יבוא.

מי שכבר ראה בשנה שעברה יחשוב שאין צורך לראות הרי זה אותו הדבר

(בגלל זה אני מצהירה שבכל שנה אני לומדת להכין עוגיות חדשות, משנה את עיצוב השולחן, רק שיבואו)

מי שעוד לא הגיע ולא מכיר אותי יחשוב שזה לא נעים וככה , אני אשאר לבד…

כל שנה הפחד מתחלף באדרנלין גבוה, כשכל הבית מתמלא באנשים ,

את חלקם אני מכירה ואת הרוב המכריע אני מכירה מהפייסבוק. שזה אומר שאני לא מכירה…

כי גם אותי החרימו פעם, והזיכרון הצורב של תחושת הלבד לא עוזב אותי.

אבל במידה מסויימת גם אני החרמתי.

שנים התנהלתי ככה שכל מי שפגע בי במעט סומן ב- CTRL+ALT+DELETE ויצא מחיי לבלי שוב.

טכניקת פתרון הסכסוכים שלי כללה שקט רועם ו-0 תקשורת.

למזלי, התבגרתי, למדתי לעומק את מחירי ההתנהלות הזו (שכללה נתק מאחותי אהובתי) והיום אני בוחרת אחרת.

אני יכולה לחיות בכפיפה אחת עם מי שהעליב ופגע בי,

מצליחה להכיל אותו או אותה ולפעמים אפילו מחדשת את האהבה אליו למרות ועל אף הפגיעות.

יש משהו כוחני מאוד בהימנעות משיחה,

גם אם זו שיחה קשה מאוד,

גם אם מעמתת מאוד,

גם אם רחוקה מלהיות נעימה,

תמיד היא תהיה עדיפה על ניתוק.

גם אם תסתיים בחוסר הסכמה.

אבל מה בין זה ובין "אמא מאמנת"?

אז זהו, שמה שעניין אותי בסיפור על תהילה עג'מי היא דווקא האמא של הילדה המחרימה…

כי בתפקיד האימהי הבלתי נגמר שלנו חובה עלינו ללמד את הילדים תקשורת,

חובה עלינו ללמד אותם את היכולת להכיל את השונה והאחר מאיתנו,

חובה עלינו ללמד אותם "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך",

חובה עלינו ללמד אותם אמפתיה,

חובה עלינו להכיר אותם ככה שאם הילדה שלי מחרימה מישהו ,

אני כאמא שלה אהיה שם, אכוון ואלמד אותה שכזה דבר לא עושים!

ובשביל שנהיה כל אלה,

חובה עלינו להיות כאלה בעצמנו קודם כל…

אז עם מי את הולכת לדבר היום אמא?

The post אמאל'ה! חרם! appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.

סלחתי לה. סלחתי לי.

assaf — Wed, 06 May 2020 13:53:02 +0000

פוסט בלי תמונות כי לא באמת צריך…

סלחתי לה.

זה לקח לי זמן והרבה רגעים של נפש מיוסרת.

היא היתה החברה הכי הכי שלי.

הכי קרובה, מבינה ואכפתית.

נכנסה אל חיי בגיל ושלב שלא חשבתי שאפשר לרכוש חברים חדשים.

כאלה.

כמו שהיא היתה עבורי.

שמרה עלי מזאבים טורפים ומציפורניים שלופות.

היתה זו שהרגשתי שהיא חכמה הרבה יותר ממני כי את זה שהיא יפה יותר כולם ראו.

כשהתחלנו, היא זו שחיפתה עלי,

שגרמה לי להיות הרבה יותר טובה מהגרסא הראשונית שלי.

בנוכחותה הייתי נדרשת להיות מקצוענית יותר. מוכנה הרבה יותר.

ועברו הימים. והחודשים.

וכנראה שלא ממש היינו חכמות לזהות את פוטנציאל ההתנגשות, ולא דיברנו עליו למרות שדיברנו על הכל. על הכל. על ה-כל!

אבל לא דיברנו על זה.

והכסף עיוור את שתינו.

ואז הכוח.

והקנאה עברה לגור קרוב.

וקנאה היא חברה טובה של התחרות.

ותחרות מחרבת הכל.

אי אפשר כלום כשתחרות בסביבה.

בטח אי אפשר להרגיש טובה.

מספיק טובה.

זה רק או הכי טובה או 0. לא שווה כלום.

והרבה פעמים הרגשתי ככה.

אז התפצלנו.

היא פרשה. מהחברות ובכלל. ואני פרשתי לחברויות חדשות.

עאלק.

לא נתתי מקום לאף אחת חדשה להיכנס.

ועברו השנים. והמון פעמים חשבתי עליה.

וכמה פעמים קפצתי לבדוק מה קורה בעמוד שלה. לפעמים כמעט לחצתי לייק.

הרבה דברים שהיא עושה אני אוהבת.

לא היה לי אומץ.

וכמעט בכל כיפור קיוויתי שתתקשר אלי לבקש סליחה. שתציל אותי מעצמי.

וגם ביום הולדת.

וגם ביום ההולדת שלה.

וגם ביום הזיכרון.

וגם בסתם יום.

שתתקשר וזהו. זה יהיה מאחורינו.

וחשבתי שאם אתקשר היא בחיים לא תענה.

אין סיכוי.

וידעתי שאם כן אז שזו תהיה הקלה גדולה לי

ולה זה בטח לא מזיז.

אין כזה דבר.

אבן כזו שתקועה באמצע הגרון לא באמת זזה עד שלא מדברים.

אז כתבתי לה.

20 שניות אחר כך היא הגיבה.

יומיים אחר כך נפגשנו.

זה היה לי מספיק חשוב כדי לפנות הכל.

ואז היא הגיעה.

לבשה לבן.

יפהפיה כרגיל.

ובמשפט הראשון שלה היא אמרה

"אני צריכה לבקש ממך סליחה"

ארבע וחצי שניות אחר כך כבר צללנו להשלים פערים כאילו שום דם רע לא היה שם קודם.

והתאהבתי בה שוב.

והייתי גאה בי.

וידעתי שזה היה צעד קטן אבל משמעותי.

לא, אני לא אמא תרזה.

אני לא חושבת שלכל אחד אפשר לסלוח.

אני לא חושבת שעם כל אחד אפשר להיות חברה.

אבל כאן הצלחתי.

כמה ימים אחר כך התחילה המלחמה.

ונראה לי שתמיד תמיד עדיף שלום.

שמחה שעשיתי שלום.

בעיקר עם עצמי…

כמו תמיד כשנושא קרוב לליבי

אני מבקשת להעביר את זה הלאה.

לכולנו יש על מה לסלוח וגם למי.

אז כדי שנוכל להתחיל שנה עם הרבה פחות רגשות אשם, כדי שנוכל לסלוח לבן הזוג שלנו, לילד שלנו, למורה שלו, לחברה שלנו, לבת הדוד…שנסלח קודם כל לעצמנו…

את המפגש הקרוב בחרתי לערוך קצת אחרי יום הכיפורים, כל יום הוא יום של הזדמנות לסלוח…

הזדמנות נפלאה לנקות את הראש והלב

למחול ולהתחיל שנה עם הרבה מקום פנוי לדברים הטובים שיבואו בה.

The post סלחתי לה. סלחתי לי. appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.

לקחתי פסק זמן מה-כ-ל!

assaf — Wed, 06 May 2020 13:53:02 +0000

זה היה אחד השבועות העמוסים שלי מאז שהגיע "אחרי החגים"

התחלתי לימודי תואר שני במכללה למנהל וזה בנוסף לכל יתר הדברים שאני עושה

אמא מאמנת, ילדים, אימונים, חיים…

אבל כשדנה ישראלי בחרה לקרוא לי לבוקר של יצירה והנאה, לא יכולתי בשום אופן לסרב.

למה?

כי אני מאמינה שאין לנו שום בעיה עם לחץ, אנחנו, האימהות, הנשים, האנשים, אנחנו רגילים לעבוד בלחץ,

אבל אנחנו לא רגילים לקחת הפסקה. לעצור. לנשום. לצבור כוחות ואז להמשיך עם כוחות מחודשים.

ואם זה מה שאני מאמינה בו, אז זה מה שאני גם עושה.

למען הגילוי הנאות אומר שככה מקובל בעולם הבלוגריות, מזמינים אותנו לאירוע הקשור למוצר אותו החברה רוצה לחשוף, ובתמורה אנחנו כותבים את הרשמים שלנו.

בארבע השנים שהבלוג שלי קיים, הוזמנתי לעשרות אירועים כאלה,

הייתי בשלושה והנה, זה הרביעי…

בחרתי חכם!!!

פיזרתי את הילדים בבית הספר, חיבוקים, נישוקים ונסעתי לדרום תל אביב לסטודיו סיפור כיסוי של אביבית, אשה שמתמחה בריפודים,

נו מאלה הקוסמות שנוגעות עם הידיים בכורסא בת 93 וגורמות לה להיראות חדשה ומחודשת.

על השולחנות מסביב בסטודיו היו מונחים אקדחים.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית.

ככה אני לא מבינה בדברים כאלה שבכלל חשבתי שמדובר במקדחה…

במערכה השלישית אני אבין שזו היתה מברגה.

וגם אבין מה הם ההבדלים…

אחרי קצת פטפוטים שמעתי כמה פרטים על חברת BOSCH ו- DREMEL שאני ממש מעריכה למשל:

– החברה מתנהלת כמלכ"ר (גוף ללא כוונות רווח) ומשום כך כל הכסף בחברה מושקע בפיתוח

– החברה רושמת בכל יום כ-20 פטנטים! כל יום!

– בשנת 2013 יצאה החברה עם 600 מוצרים חדשים!

מה שאומר שאפגוש היום כמה כלים מעניינים ביכולות שלהם.

והגענו לחלק המעניין ממש…

תמיד כשאני יוצרת משהו (עד היום זה היה בעיקר תפירה או אפיה) אני חווה זרימה.

זרימה זו התחושה הזו של… אין תחושה

אין תחושת זמן או רעב או צורך בכלל להתעניין במה שקורה מסביבי,

אלו הדברים שאנחנו עושות ואז מרימות את הראש ופתאום קולטות ש

"יו! אני לא מאמינה! עברו 4 שעות! לא הרגשתי בכלל!"

אז כזה.

אקח אתכן צעד צעד לזמן הזה שבין הנקודה בה אני רואה את דנה ישראלי מחזיקה מדף יפהפה שהכינה במו עצמה

(ואז אומרת לעצמי, טוב נו, זו דנה)

לבין השלב שבו אני מחזיקה כזה שעשיתי במו עצמי!

כאן דנה מסבירה לנו איך לתרגל את השימוש במלחם שאיתו ניצור את הציור

כאן אני מתאמנת עם האביזר שחורט ועם זה שמלחים (על עץ , זכוכית ועוד)

ממשיכה להתאמן כדי להשתפר

מסמנת את דפנות המדף, היינו 18 בלוגריות ו-2 בלוגרים, זה אחד מהם

האמת היא שהוא התעקש שאני אנסר אבל הייתי יום אחרי ג'ל…

המסור בתמונה הוא מסור גמיש, אני שרטטתי את הדפנות המעוגלות של המדף והמסור יכול לנסר אותן עלפי הצורה החופשית.

לא עוד קווים ישרים בלבד!

מיה לנדאו אהובתי ואני יושבות מרוכזות, היא עם הדרמל שחורט ואני עם זה שמלחים,

מנסה לצייר עוגן. למה מנסה ? גם הצלחתי! הנה תראו…

העוגן שציירתי במלחם! מתאים בול לחדר החדש של אביתר והיה לי כל כך כיף!!!

בכל פעם שראיתי בנות מנגרות חשבתי שזה וטיפוס על האוורסט משתווה בדרגת הקושי.

משהו ביום הקסום הזה אפשר לי ממש להרחיב את גבולות העצמי שלי, לראות שגם אני יכולה וליהנות מזה כמו שלא נהנתי כל כך הרבה זמן.

מכאן ועד המדף השלם עברנו שיופים (ידיים מלוכלכות אז אין לי תמונה)

חורי שיקוע (חורי הכנה לחור של הבורג)

הברגה (הידעתם שבמברגה יש מגנט שתופס את הבורג וככה יותר קל להבריג אותו???)

הברגתי שני ברגים עקומים

הוצאתי

חוררתי חור חדש

הברגתי שוב

חיברתי

שייפתי

הברגתי (ידנית!) את מתלי הנחושת היפהפיים

ו….

ווואללללה.

וזה יגאל שעזר לי להבריג ישר אחרי שהברגתי ממש עקום…בכל זאת, בשביל פעם ראשונה אני סופר מרוצה!

כל כך הרבה כישרון והשראה בחדר אחד בבוקר אחד!

הקדשתי חדר שלם בבית לטובת עבודות יצירה.

4 שנים שבכל חודש לפחות יום אחד היה מוקדש לתפירה או אפיה.

מאז שחזרתי מהאירוע של BOSCH, אני ואסף בדיונים על רכישת מברגה ומקדחה, משהו בבוקר הזה גרם לי להבין שככל שאתאמן יותר אהיה טובה יותר.

זה נכון בכל כך הרבה תחומים אז … גם כאן.

משהו בבוקר הזה גם הוריד ממני הרבה חסמים על שימוש בכלי עבודה גבריים (מי אמר?) קצת כמו שליהי עראסי עשתה לי בסדנת האפיה שבה למדתי אצלה לא לפחד משמרים.

הבוקר הזה רק חיזק אצלי את התחושה שאני חייבת להמשיך להקדיש זמן לדברים שעושים לי טוב ושהגיע הזמן להתרחב ליצירה בתחומים אחרים.

בינתיים קיבלתי עט דבק חם אלחוטי!!!

ומאז אני מדביקה כל מיני דברים, אולי בקרוב אשוויץ במה שהצלחתי…

עד אז…

תהיו טובות לעצמכן וקחו הפסקה לעשות משהו שעושה לכן טוב.

להתראות בקרוב,

אפרת

The post לקחתי פסק זמן מה-כ-ל! appeared first on אפרת לקט - אמא מאמנת.